משנת ארץ ישראל על משנה חולין ב׳:ח׳

8 לפי כתב-יד קופמן

9 השוחט לשם הרים – לשם הרי הקודש. היו הרים שנחשבו להרי קודש, כלומר שבתפיסה הפגאנית הם היו מעין ישויות אליליות. כאלה היו החרמון, הר לבנון, ובארץ ישראל התבור והכרמל ועוד. לשם גבעות – גם גבעה עשויה להיות אתר קדוש כשלעצמה. לשם ימים – הים הוא נחלתו של אל הים, ויש שהוא נתפס כישות אלילית כשלעצמה. לשם נהרות לשם מדברות – כל אלה נתפסו כישויות אליליות. שחיטתו פסולה – כי זו שחיטה למחשבת עבודה זרה, קל וחומר אם שחט ממש לשם עבודה זרה. נראה שבקרב היהודים רווחו תפיסות פגאניות "קלות" אלו. לא הייתה זו עבודת אלילים של ממש, אבל השפעה אלילית יש כאן. ואכן חלק מהמקומות הקדושים הללו הפכו למקומות קדושים אליליים, כגון התבור, הכרמל והכינרת. איננו באים לקבוע שתרבות מקומות הקודש היא בעצם תרבות אלילית. זו שאלה של השקפת עולם, ובקרב הציבור היהודי רווחו כנראה שתי העמדות. היו חכמים שראו בכך שמץ עבודה זרה או יותר מכך והיו שעלו למקום הקדוש והקריבו בו מעין זבחים, ועסקנו בכך בהרחבה בנספח למסכת ברכות. עם זאת, בתהליך העברת המקום הקדוש מהתפיסה הפגאנית אל היהדות עבר המקום הקדוש "זיכוך" ו"הפשטה". המשנה שלנו מרמזת שהרים קדושים עדיין נחשבו לעבודה זרה, או שהשוחט לשמם יש בכך משום עבודה זרה. אין להסיק מהמשנה שאין מקום לעלות לשם לרגל או להתפלל דווקא שם.

10 את האמונה בהרים האליליים הקדושים כינינו אליליות "קלה"; אין בכך קביעה שלא היו בחברה היהודית גם כאלה שנתפסו לעבודת אלילים ממש, אם מתוך השפעה סביבתית, אם מתוך השקפת עולם פילוסופית ואם סתם מתוך רצון להימנות עם הרוב או לקבל טובות הנאה. כל מה שאמרנו הוא שעבודת האלילים הנרמזת במשנה היא יחסית "קלה".

11 על התפשטותן של תפיסות אלו מעידה גם הברייתא במדרש התנאים: "...אמר לו, הואיל ואין למקצתה צורך, מפני מה אינו מבטלה? אמר לו, וכי לדבר אחד אתם עובדין, והרי אתם עובדין לחמה, וללבנה, ולכוכבים, ולמזלות, להרים, ולגבעות, לאפיקים, וגיאיות, ואפילו לאדם; יאבד עולמו מפני השוטים? שנאמר צפניה א ב-ג 'אסף אסף כל' וגו' 'אסף אדם ובהמה' וגו' " מכילתא דרבי ישמעאל, יתרו, מס' דבחדש פ"ו, עמ' 226. הוויכוח הוא עם נכרי פילוסופוס המייצג את האמונה באילי הטבע; מסתבר שלא רק נכרים נתפסו לאמונה זו אלא גם יהודים. כמו בהרבה מקרים הנכרי המצטרף לדברי המדרש הספרותי הוא למעשה קול פנימי יהודי שהיה ראוי שלא יופיע, אך הופיע גם הופיע.

12 שנים אוחזים בסכין ושוחטין – כאמור לעיל במשנה ב זו שחיטה כשרה, אחד לשם אחד מכל אלו ואחד לשם דבר אחד – נמחק בקו, כשר ששחיטתן פסולה – אם יש עירוב של מחשבת עבודה זרה גם של אחד השוחטים השחיטה פסולה. ההלכה במשנה היא לכאורה לדעת רבי אליעזר במשנה הקודמת שמחשבת השוחט פוסלת, ברם למעשה אין משנתנו מתייחסת כלל לשאלה שבמשנה הקודמת. בדרך כלל השוחט הוא הבעלים, וזה היה המצב הטבעי, לכן אי אפשר להוכיח ממשנתנו מחשבתו של מי פוסלת.